החלטה בתיק בר"ע 3018/07

1.         בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט השלום (כב' השופטת מלכה אביב) מיום 11.12.06, במסגרתה נקבע כי למרות התנגדות המבקש (להלן גם - הבנק), הדיון בתיק העיקרי ינוהל בהתאם למתכונת הדיונית שנקבעה בהחלטת בית משפט קמא מיום 6.12.06.

2.         על פי האמור בבקשה, עובר לתחילת שנת 2003 הודיע הבנק למשיבה כי אין ביכולתו לאפשר דיספוזיציה בכספים המצויים בחשבונה עד לקבלת צו בית משפט המורה למי הבעלות בכספים. לדברי הבנק, הודעה זו באה בעקבות פניות מצד עורך דין שייצג את דודתה של המשיבה, הגברת טטנבאום (להלן - טטנבאום), בהן נטען כי הכספים הנמצאים בחשבונה של המשיבה הנם כספים שהועברו לחשבון המשיבה מחשבונו של סבה, על סמך ייפוי כוח שהושג על ידה באמצעים פסולים, וכי טטנבאום, מתוקף היותה האפוטרופוסית החוקית של הסב, אוסרת על הבנק לאפשר דיספוזיציה בכספים אלו. ביום 13.1.03, על פי דרישת הבנק, הגישה המשיבה תביעה נגד הבנק למתן צו עשה שיורה לבנק לאפשר עשיית דיספוזיציה בכספים שבחשבונה. הבנק הודיע בכתב הגנתו כי הוא אינו נוקט עמדה בשאלה למי שייכים הכספים וכי יכבד כל החלטה של בית המשפט בעניין זה. בית המשפט הורה על צירופה של טטנבאום כנתבעת לתביעה הנ"ל, וזו חזרה בכתב הגנתה על טענותיה כלפי המשיבה. במהלך הדיונים בתיק הגיעו הצדדים להסכם דיוני לפיו בשלב ראשון יתקיים דיון בסכסוך המשפחתי ורק לאחר מכן בטענות כלפי הבנק. לאחר כשלוש שנים של הליכים משפטיים בנוגע לסכסוך המשפחתי הגיעו הצדדים לו להסכם פשרה, לפיה התביעות ההדדיות של בני המשפחה תימחקנה, הכספים שבמחלוקת יוותרו בידי המשיבה, והיא תהא רשאית להגיש כתב תביעה מתוקן נגד הבנק. הסדר זה קיבל תוקף של פסק דין והמשיבה הגישה כתב תביעה מתוקן נגד הבנק. בכתב התביעה המתוקן טענה המשיבה כי הבנק לא היה רשאי למנוע ממנה לבצע דיספוזציות בכספים שבחשבונה, וכי בכך שלא אפשר זאת גרם לה הבנק נזק. במסגרת כתב הגנה, והודעת צד ג' שהגיש נגד טטנבאום, טען הבנק כי במידה והטענה לפיה המשיבה עשתה שימוש בייפוי כוח מזויף נכונה, הרי שהמשיבה לא יכולה לטעון כי נגרם לה נזק כלשהו, שכן אין המדובר בכספים שהם קניינה; ובמידה והטענה אינה נכונה, אזי טטנבאום היא האחראית לנזקים הנטענים, בגין מצג שווא שהציגה לבנק. כן טען הבנק כי פעל בתום לב ובאופן סביר כאשר מנע מהמשיבה לבצע דיספוזציה בכספים לגביהם נטען על ידי צד ג' שאינם שייכים למשיבה. ביום 6.12.06 התקיים קדם המשפט בתיק. במסגרת קדם המשפט התווה בית משפט קמא את הדרך הדיונית שבה בכוונתו לנהל התיק. בית משפט קמא קבע כי תחילה תוכרע השאלה המשפטית "האם פעל הבנק כשורה והאם היה מוסמך לעכב את הפעילות בחשבון על פי הוראת התובעת לאור ההתראות שקיבל מטטנבאום לגבי תקפותו של ייפוי הכוח מכוחו פעלה התובעת והבעלות על הכספים אשר היו בחשבון באותה עת" (הצדדים נתבקשו לסכם בכתב בשאלה זו). בנוסף נקבע, כי ההכרעה בשאלה הנ"ל תינתן במנותק מהשאלות האם ייפוי הכוח היה כדין, האם הכספים היו שייכים לתובעת והאם הייתה התובעת מוסמכת לעשות פעולה בכספים; כי הצדדים ישמרו כל טענותיהם לעניין שאלות אלו; וכי הודעת צד ג' ששלח הבנק לטטנבאום תוקפא עד לאחר ההכרעה בשאלה המשפטית שהוגדרה לעיל. בית המשפט אפשר לבנק להודיע האם הוא מסכים למתווה הנ"ל עד יום 11.12.06. ביום 7.12.06 הודיע הבנק כי הוא מתנגד לכך, ובאותו יום נתנה החלטת בית משפט קמא נשוא בקשה זו, במסגרתה נקבע כי למרות התנגדות הבנק ינוהל הדיון על פי המתווה האמור.

3.         הבנק טוען כי ניהול הדיון באופן שקבע בית משפט קמא יפגע בזכויותיו. לטענתו, לא ניתן לנהל הדיון בשאלה המשפטית האמורה, מעבר לדיון תיאורטי גרידא, בלא להתייחס לעובדות דוגמת תוכנן המדויק של השיחות בין נציגי הבנק לבין המשיבה עם קבלת ההתרעות מטטנבאום ועד לפנייה לבית המשפט, האופן שבו פעלו נציגי הבנק בחשבון לאחר קבלת ההתרעות, מה בדיוק נאמר לבנק על ידי טטנבאום, והאם המשיבה נקטה בפעולות על מנת לסייע לבנק לברר שאלת מקור הכספים. עוד טוען הבנק כי מן ההכרח לברר את שאלת הבעלות בכספים תחילה, שכן אם המשיבה אינה בעלת הכספים, אין לה זכות תביעה נגד הבנק. לבסוף טוען הבנק, כי בית המשפט נוהג לפצל הדיון במקרים מסוימים בין שאלת האחריות לשאלת הנזק לצורך ייעול ההליך, ואילו במקרה הנוכחי פיצול הדיון לא ייעל את ההליך שכן בכל מקרה לאחר הכרעה בשאלה המשפטית יהיה צורך לחזור ולדון בשאלות העובדתיות הרלוונטיות.

4.         לאחר שעיינתי בבקשה על נימוקיה הגעתי למסקנה כי דינה להידחות. ככלל, הערכאה הדיונית מוסמכת לקבוע כיצד לנהל ההליך שלפניה. ערכאת הערעור אינה נוהגת להתערב בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית לעניין זה, אלא במקרים שבהם אופן ניהול הדיון כפי שנקבע על ידי הערכאה הדיונית פוגע בזכויותיו של אחד הצדדים או פוגם ממשית ביעילות בירור הסכסוך (ר' רע"א 2144/99 צווינגבוים נ' ארד בע"מ, תק-על 99(3), 1068 (1999)). המקרה הנוכחי אינו נופל בגדר מקרים אלו. כאמור, בית משפט קמא בחר לנהל את הדיון כך שבשלב הראשון תידון ותוכרע השאלה המשפטית, האם נהג הבנק כשורה כשמנע מהמשיבה לבצע דיספוזיציה בכספים שבחשבונה לאור ההתראות שקיבל מטטנבאום. אכן, ברגיל נזקק בית המשפט להקדים ולפרט את העובדות הצריכות לעניין בטרם יציב את השאלה המשפטית הנדרשת מהן ואשר נקבע כי תידון כשאלה מקדמית בתחילת הדיון. עם זאת, במקרה הנידון, כפי שעולה מכתבי הטענות של הצדדים, העובדות הצריכות לעניין הן בחלקן מוסכמות (העובדה כי למשיבה היה חשבון בבנק והעובדה כי הבנק סירב לאפשר למשיבה לבצע דיספוזיציות בחשבונה בעקבות מידע שהעבירה אליו טטנבאום), ולגבי חלקן האחר, ככל שקיימת מחלוקת, ניתן להניח, לצורך ההכרעה בשאלה המשפטית האמורה, כי גרסת הבנק כפי שהובאה בכתב הגנתו היא הנכונה (כי ההתראות לפיהן המשיבה העבירה לחשבונה בבנק כספים באופן בלתי חוקי, והמסמכים שהוצגו בפני הבנק לתמיכה בהן, נחזו להיות אמינים). לאור זאת, אין לקבל את טענת הבנק לפיה מדובר במתווה דיוני שעל פניו אינו יעיל. ודוק, היה וייקבע כי הבנק בכל מקרה לא היה רשאי למנוע ביצוע דיספוזיציה בכספים שבחשבון המבקשת, גם בהנחה כי נתקבלו אצלו התראות הנחזות כאמינות לפיהן כספים אלו הגיעו לחשבון באופן בלתי חוקי, הרי שהדבר עשוי לייתר הכרעה ביתר השאלות שבמחלוקת או בחלקן ולייעל הדיון. מנגד, היה וייקבע כי סמכותו של הבנק לנהוג כאמור תלויה במידת אמינותן של ההתראות, תגובת המשיבה להתראות, או בגורמים נוספים שיש לדון ולהכריע לעניין התקיימותם, רק אז יהיה צורך לדון בשאלות הנוספות הנ"ל. מכאן שלא ניתן לומר כי המתווה הדיוני שנקבע "פוגם ממשית ביעילות בירור הסכסוך" באופן המצדיק התערבות ערכאת הערעור, והוא אף עשוי לייעל הדיון בתיק.  אשר לטענת הבנק בדבר פגיעה בזכויותיו, לא ראיתי לנכון לקבלה. כפי שקבע בית המשפט קמא, הבנק שומר על כל טענותיו בשאלות האם ייפוי הכוח היה כדין, האם הכספים היו שייכים לתובעת, והאם הייתה התובעת מוסמכת לעשות פעולה בכספים. ככל שייקבע, לאחר ההכרעה בשאלה המשפטית שהגדיר בית משפט קמא ולאורה, כי הכרעה בשאלות אלו עדיין נדרשת, יוכל הבנק להעלות טענותיו ולהביא ראיותיו לעניין זה מבלי שקופחה זכות כלשהי שלו. בנוסף, ככל שייקבע כי הכרעה בשאלות אלו אינה נדרשת, ויינתן פסק דין על סמך ההכרעה בשאלה המשפטית שהוגדרה בלבד, הרי שגם אז לא קופחה זכות כלשהי של הבנק, שכן במקרה כזה ההנחה היא כי תהא ההכרעה בשאלות אלו אשר תהא, היא אינה רלוונטיות לצורך הכרעה בהליך. אמנם הבנק עשוי שלא להסכים עם קביעה זו אם וכאשר תינתן, אולם במקרה כזה פתוחה בפניו הדרך לתקוף אותה בדרכים הקבועות בחוק, כך שהמתווה הדיוני כשלעצמו אינה מקפח זכות כלשהי שלו.

5.         לאור האמור לעיל, הבקשה נדחית.

6.         המזכירות תשלח העתק ההחלטה לבאי-כוח הצדדים בפקסימיליה.    

ניתנה היום, ג' באדר תשס"ז (21 בפברואר 2007), בהעדר הצדדים.

  התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: